<h1>ספר החינוך מצוה רמ"ו</h1>
<h2>דף לט.</h2>
שלא נאכל מפירות האילן תוך זמן ערלתו והן שלש שנים ראשונים לנטיעתן, ואחד הנוטע נטיעה או יחור מן האילן, שנאמר [ויקרא י"ט] שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. משרשי מצוה זו כתבתי במצות נטע רבעי ט' בזה הסדר בשם הרמב"ם זכרונו לברכה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ערלה פ"א מ"א] שהנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה, דעץ מאכל כתוב, כלומר שלא יטע אותו לדעת שיאכל פירותיו אלא שיהיה האילן סייג סביב גינתו או לדעת שיעשה ממנו קורה לביתו. נטע לסייג או לקורה וחזר וחשב עליו למאכל חייב בערלה כיון שעירבו בו מחשבת חיוב חייב. ושומר הפרי חייב בערלה, וכמו שדרשו [ברכות ל"ו ע"ב] את פריו, את הטפל לפריו, כלומר שומר הפרי, ובתנאים הידועים לרבותינו זכרונם לברכה הוא שיאסר השומר העומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל איסור ערלה, ועוד שיהא הפרי צריך אליו כל כך דאי שקלת ליה לשומר מאית פירא, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שהצלף חייב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותר מזה מטעם שאמרנו כי ידוע הוא דאי שקלית ליה לקפריס מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מאית פירא. ודין הנוטע לרבים, והנוטע למצוה, והנוטע בעציץ שאינו נקוב שחייב בערלה, ודין ילדה שסבכה בזקינה, ויתר פרטיה מבוארין במסכת ערלה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [סה"מ כאן, ובפ"י ממאכלות אסורות ה"י] וזה לשונו, דאיסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני, אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד, עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפירוש וכי תבאו אל הארץ ונטעתם דמשמע דוקא בארץ, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה [קדושין ל"ט ע"א] בעניין הערלה כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני ודאה אסור ספיקה מותר, כלומר שאין עניין איסורה כמו שאר איסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא אסור מן התורה יש לנו לאסור אותו מספק, דקיימא לן ספק איסור דאוריתא אסור, וכמו כן ביארנו עם הפירושים הטובים שספק הלכה למשה מסיני לחומרא, ובעניין איסור ערלה קבלנו כי בפירוש נאמר למשה שיהא ספיקא מותר. וכיון שכן הוא שאין איסור ערלה חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגינתו ובא חבירו ואכל ממנו אינו נזקק להודיעו כלל כי הוא ערלה. ובעניין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה ספק לי ואנא איכול, כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה שרי ליה למיכל מיניה. ועובר על מצוה זו ואכל כזית מפירות האילן תוך שני ערלה או אפילו משומר הפרי אותו הידוע שנאסר עמו חייב מלקות.
